מיחזור כבלים: מה קורה לכבל מהאיסוף ועד הנחושת

כמה נחושת באמת יוצאת מכל סוג כבל

זה המספר שקובע הכול. אחוז ההשבה הוא חלק הנחושת מתוך משקל הכבל כולו, והוא מסביר למה שני כבלים באותו משקל מתומחרים אחרת לגמרי.

התהליך בפועל, שלב אחר שלב

מיחזור כבלים הוא תהליך מכני כמעט לחלוטין, וזה מה שהופך אותו ליעיל. אין בו התכה מקדימה ואין בו כימיה.

למה אחוז הנחושת מסביר את כל המחירון

אם מבינים את הטבלה למעלה, כל שאר התמחור באתר הופך להגיוני במקום שרירותי.

כשאתם מוכרים כבל, אתם משלמים במשקל על חומר שרק חלקו שווה כסף. בכבל מסיבי תעשייתי כ-70 אחוז מהמשקל הוא נחושת, ולכן המחיר לקילוגרם קרוב יחסית למחיר הנחושת עצמה. בכבל רשת דק, שבו הנחושת היא כרבע מהמשקל, שלושה רבעים ממה שנשקל הם בידוד שאינו משולם.

אפשר לבדוק את זה: קחו את אחוז הנחושת והכפילו במחיר הנחושת הנקייה, 29 עד 32 שקלים לקילוגרם. בכבל מבודד רגיל ב-55 אחוז זה נותן בערך 16 עד 17 שקלים, וזה בדיוק הטווח שמפורסם. המספרים אינם שרירותיים, הם נגזרים.

מכאן נובע גם ההיגיון של הקילוף. כשאתם מקלפים, אתם מוותרים על משקל הבידוד ומקבלים מחיר גבוה יותר על מה שנשאר. השאלה היא תמיד אם הזמן שהשקעתם שווה את ההפרש, וזה תלוי בעובי הגיד. הניתוח המלא נמצא בעמוד מתי קילוף כבלים מחזיר את הזמן.

וזה גם מסביר למה אנחנו מבקשים להפריד דק מעבה. בערימה מעורבת אי אפשר לדעת את אחוז הנחושת הממוצע, ולכן התמחור נופל לקצה הזהיר של הטווח.

למה שריפת בידוד הורסת את החומר

זו עדיין הדרך שאנשים מנסים, ולכן חשוב להסביר למה היא נכשלת גם מבחינה כלכלית ולא רק מבחינה חוקית.

שריפת כבלים אסורה בישראל, והיא עבירה סביבתית. בידוד PVC משחרר בבעירה תרכובות כלור ודיוקסינים, שהם מזהמים רעילים ועמידים. זה הצד החוקי והבריאותי, והוא מספיק כשלעצמו.

אבל יש גם צד שפוגע ישירות בכיס. נחושת שנחשפת לחום גבוה מתחמצנת בפני השטח ומאבדת את הברק, ובטמפרטורות גבוהות היא גם מאבדת מתכונותיה. גרגיר נחושת מחומצן אינו מתקבל בגרייד של נחושת נקייה, הוא יורד לגרייד נמוך יותר.

התוצאה היא שמי ששורף משקיע עבודה, מסתכן בקנס ובנזק בריאותי, ומקבל בסוף חומר ששווה פחות ממה שהיה מקבל אילו מסר את הכבל כמו שהוא. אין בזה שום רווח.

אם הבידוד הפריע לכם כי הוא תופס מקום, הפתרון הוא קילוף מכני או פשוט מסירה כפי שהוא. שתי האפשרויות עדיפות על שריפה, בכל חישוב.

מה המיחזור באמת חוסך

שווה לומר את זה במספרים ובזהירות, בלי להפוך את זה לסיסמה.

הנחושת שבכבל שלכם כבר הופקה. הכרייה, הריסוק וההתכה הראשונית כבר קרו, על כל האנרגיה והפסולת שהם ייצרו. זה בדיוק ההיגיון שעליו נשען המיחזור כעיקרון. מיחזור מדלג על כל השרשרת הזו ומתחיל מחומר שכבר קיים בצורה מרוכזת.

מרבצי נחושת בעולם מכילים לרוב אחוז בודד של מתכת, ולעיתים פחות. כלומר כדי להפיק טונה נחושת כורים ומעבדים כמות עפרה גדולה בהרבה. כבל חשמל, לעומת זאת, הוא חצי נחושת ויותר. מבחינת ריכוז, ערימת כבלים במחסן היא מרבץ עשיר בהרבה מכל מכרה.

הצד השני, שפחות מדברים עליו: כבל שנזרק לפסולת כללית לא רק מבזבז את הנחושת, הוא גם מכניס פלסטיק ומתכת למקום שלא מטפל בהם. זה הפסד כפול.

ולכן ההיגיון כאן נוח במיוחד: אין פה ויתור כלכלי לטובת הסביבה. המסלול הנכון סביבתית הוא גם זה שמשלם.

מה לא נכנס לזרם מיחזור הכבלים

לא כל מה שנראה כמו כבל מתנהג כמו כבל בתהליך, וכדאי לדעת מה להפריד.

סיב אופטי. נראה כמו כבל תקשורת ולעיתים אפילו עבה יותר, אבל הליבה שלו היא זכוכית ולא מתכת. אין בו נחושת להפריד, ולכן הוא אינו נכנס לזרם הזה. פירוט בעמוד כבלי תקשורת, רשת וסיב.

כבלים עם סוללות מחוברות. סוללת ליתיום שנגרסת היא סיכון אש ממשי במתקן. כל סוללה חייבת לצאת לפני, ולהיות מוצהרת בנפרד.

כבל ספוג בשמן או בכימיקלים. זה כבר חומר אחר מבחינת טיפול, והוא דורש הצהרה והחלטה לגופו. כבל ממכונה או ממתקן תעשייתי שווה לציין מראש.

כבל משוריין בשריון פלדה נכנס, אבל הוא דורש שלב נוסף של הפרדת השריון לפני הגריסה, ולכן הוא מתומחר אחרת. ראו כבל משוריין ושלב הפרדת השריון.

חומר שאינו כבל בכלל: צינורות גמישים, שרשורים ריקים וצינורות מתכת בלי מוליך. הם מתכת או פלסטיק רגילים, ולא זרם כבלים.

גרגירי נחושת מול נחושת מקולפת: שני תוצרים שונים

שני המסלולים מגיעים לאותה מתכת, אבל הם מייצרים חומר בצורה שונה ובמחיר שונה, וזה מבלבל הרבה אנשים.

נחושת מקולפת, שנקראת בשוק Bare Bright, היא גיד שלם שהבידוד הוסר ממנו ידנית או במפשט. הוא נשאר באורכו, הוא בוהק, והוא הגרייד הגבוה ביותר בשוק הנחושת: 29 עד 32 שקלים לקילוגרם. זה מה שמקבלים כשמקלפים לפני המכירה.

גרגירי נחושת הם התוצר של התהליך התעשייתי: הכבל נגרס והמתכת מופרדת לחתיכות קטנות. החומר נקי באותה מידה, אבל הוא בצורה אחרת. הוא נמכר למעבדות התכה ולא לשוק הגרוטאות הקמעונאי.

ההבדל המעשי מבחינתכם: אתם לא מוכרים גרגירים. אתם מוכרים כבל או נחושת מקולפת, והגריסה קורית אחרי שהחומר כבר נקנה. לכן אין טעם לשאול מה המחיר לגרגירים.

מה שכן שווה לדעת: בגלל שהתהליך התעשייתי ממילא מפריד את הבידוד ביעילות, הקילוף הידני שלכם אינו חוסך לנו שלב. הוא פשוט מעביר את החומר לקטגוריית מחיר אחרת, כי אתם מוסרים פחות משקל אבל נקי יותר. זו הסיבה שהחישוב תלוי בזמן שלכם ולא בצורך שלנו.

מיחזור כבלי אלומיניום: אותו תהליך, ערך אחר

כבלי אלומיניום עוברים תהליך כמעט זהה, והבדלי המחיר נובעים מהמתכת עצמה ולא מהקושי בהפרדה.

הגריסה וההפרדה לפי צפיפות עובדות גם כאן, כי אלומיניום צפוף פי כמה מפלסטיק בדיוק כמו נחושת. ההבדל הוא שאלומיניום קל כמעט פי שלושה מנחושת, ולכן הוא דורש כיול אחר של ההפרדה, וזו הסיבה שאסור לערבב את שני הזרמים.

אלומיניום בתוך זרם נחושת אינו רק שווה פחות, הוא מזהם את התוצר. גרגירי נחושת עם אלומיניום בתוכם אינם מתקבלים בגרייד נקי, ולכן ערימה מעורבת מורידה את סיווג כל הכמות ולא רק של החלק המעורב.

מבחינת ערך: כבל אלומיניום נמצא ב-2 עד 4 שקלים לקילוגרם לעומת 8 עד 22 לכבל נחושת, פער של פי כמה. זה לא הופך אותו ללא שווה פינוי, זה רק אומר שהרף של כמות מוצדקת גבוה יותר.

ההפרדה עצמה לוקחת דקות: חותכים קצה ומסתכלים. נחושת אדמדמה, אלומיניום אפור כסוף. הפירוט המלא נמצא בעמוד כבלי אלומיניום לפי סוג וחתך.

מקור החומר: למה אנחנו שואלים מאיפה הכבלים

זו שאלה שאנחנו שואלים בכמויות גדולות, והיא לא נעימה אבל היא הכרחית. עדיף להסביר אותה מראש מאשר להפתיע בה באיסוף.

גניבת כבלי נחושת מתשתיות היא בעיה מוכרת בישראל: קווי חשמל, תאורת רחוב, מסילות, אתרי בנייה ומתקנים מבודדים. היא פוגעת בתשתית ציבורית, היא מסוכנת למי שמבצע אותה, והיא מייצרת שוק אפור שפוגע בכל מי שעובד כחוק.

לכן בכמויות משמעותיות, ובמיוחד בכבל תשתית עבה או במוליכים עיליים, אנחנו מבררים מאיפה החומר הגיע ומבקשים שתוכלו להסביר זאת. בעבודה מול קבלן, מפעל או חברת תשתית זה טריוויאלי: יש פרויקט, יש הזמנה, יש אתר.

מה שזה אומר למי שעובד כשורה: כלום, מעבר לשיחה קצרה. חשמלאי עם ערימת גזירות מהמחסן לא נדרש להוכיח דבר. קבלן שמפנה תשתית ממבנה שהוא עובד בו ממילא יודע לומר מאיזה אתר.

ומה שזה אומר למי שלא: אנחנו לא הכתובת. חומר שמקורו לא ברור אינו נרכש, בלי קשר לכמות ולמחיר.

זה גם אינטרס שלכם. עסק שמוכר לגורם מסודר עם חשבונית ותיעוד מוגן, ועסק שמוכר במזומן בלי נייר חשוף לשאלות שלא כדאי להתמודד איתן בדיעבד.

מה קורה לכבל שנזרק לפסולת כללית

שווה להשוות את שני המסלולים, כי ההפרש אינו רק כספי והוא לא תמיד מובן מאליו.

כבל שנזרק למכולת בניין או לפח מגיע לאתר הטמנה או למתקן מיון פסולת מעורבת. שם אין תהליך שמפריד נחושת מבידוד, כי המתקן אינו בנוי לזה. התוצאה היא שהנחושת נקברת יחד עם הפלסטיק.

מבחינת החומר זה בזבוז מוחלט: מתכת שכבר הופקה, שכבר רוכזה, ושניתן להשתמש בה שוב ללא הגבלה, יוצאת ממחזור החיים לתמיד. כדי להחליף אותה נכרית נחושת חדשה ממרבץ שמכיל אחוז בודד של מתכת.

מבחינת המתקן זו גם בעיה. כבלים מתפתלים סביב ציוד מיון וגורמים לתקלות, והם מכניסים מתכת לזרם שלא מיועד לה.

ומבחינתכם זה פשוט הפסד ישיר. אותה ערימה שעלתה לכם כסף לפנות הייתה יכולה לשלם לכם. זה ההבדל המעשי: בפסולת בניין אתם משלמים על מכולה, ובפסולת כבלים אתם מקבלים.

יש גם מקרה שלישי, והוא הגרוע מכולם: כבל שנזרק בשטח פתוח או נשרף במגרש. זו עבירה סביבתית, היא מזהמת קרקע ואוויר, והיא גם מבזבזת את הנחושת בדיוק כמו ההטמנה. אין בה שום יתרון על פני פשוט להרים טלפון.

לעסקים: תיעוד ודיווח סביבתי

לעצמאי זה פחות רלוונטי, ולארגון זה לעיתים הסיבה העיקרית לפנות לגורם מוסדר במקום למי שעובר ברחוב.

עסק שמפנה פסולת צריך להיות מסוגל להראות לאן היא הלכה. בזרם הכבלים זה רלוונטי במיוחד לקבלנים שעובדים מול גוף מזמין, למפעלים עם דיווח סביבתי ולחברות שעוברות ביקורת.

מה שאנחנו מספקים כברירת מחדל: תעודת שקילה עם פירוט לפי זרמים וחשבונית. למי שצריך, גם תיעוד של תאריכי האיסוף והכמויות לאורך תקופה.

נקודה שחשוב להבהיר: התיעוד מתחיל מהרגע שהחומר הגיע אלינו. אם גורם אחר אסף אותו לפני, אנחנו לא יכולים לאשר את מה שלא ראינו. בעבודות שבהן התיעוד חשוב, עדיף שהאיסוף יהיה ישירות מכם.

ולעסק שמפנה באופן קבוע, התיעוד מצטבר לנתון שימושי: כמה פסולת כבלים נוצרת בשנה וכמה היא שווה. זה מספר שמפתיע את רוב מי שרואה אותו לראשונה.

מי מוסר לנו כבלים למיחזור

הזרם מגיע מכיוונים שונים, ולכל אחד תמהיל אחר.

חשמלאים וקבלני חשמל הם המקור הקבוע. אצלם החומר מגוון בחתכים ונקי יחסית, והוא מצטבר כל שבוע.

חברות תקשורת ומתקיני רשת מוסרים כמות גדולה של כבל דק. אחוז הנחושת נמוך, ולכן הכמות היא מה שמייצר את הערך.

מפעלים בשדרוג מערכת חשמל מוציאים כבלי הזנה עבים, שהם הגרייד הטוב ביותר בזרם הזה.

קבלני פירוק והריסה מוציאים כבילה ממבנים לפני הריסה, לרוב יחד עם שאר המתכת מהאתר.

רשויות וחברות תשתית מפנות קווים שיצאו משימוש, כולל מוליכים עיליים ותשתית תת קרקעית.

בעלי בתים בשיפוץ מוציאים תשתית חשמל ישנה. זו הכמות הקטנה ביותר, ולרוב הגיוני לצרף אותה לשאר המתכת מאותו שיפוץ.

הטעויות שפוגעות בתוצאת המיחזור

אלה הדברים שמורידים את ערך החומר לפני שהוא בכלל הגיע לתהליך.

לשרוף. אסור, מזיק, ומוריד את גרייד הנחושת. אין בזה רווח בשום חישוב.

לערבב אלומיניום בנחושת. שתי המתכות נפרדות בתהליך לפי צפיפות, ואלומיניום בתוך זרם נחושת מזהם את התוצר. בשקילה זה מוריד את סיווג כל הערימה.

להשאיר סוללות בערימה. סוללת ליתיום שנגרסת היא סיכון אש במתקן, ולכן זו הצהרה שחייבת להיעשות.

לערבב סיב אופטי. אין בו נחושת, והוא מדלל את הערימה בלי לתרום לה.

לשלוח שק עם אדמה, בטון או מים. כל אלה משקל שאינו משולם ושמסבך את המיון.

לחכות שנים. בידוד ישן מתקשה ונסדק, ובכבלים שעמדו בחוץ שנים ארוכות החומר מתחיל להתחמצן. הכבל עדיין שווה, אבל פחות ממה שהיה שווה.

השורה התחתונה על מיחזור כבלים

כבל חשמל הוא מהחומרים הנוחים ביותר למיחזור: חצי ממשקלו ויותר הוא נחושת, ההפרדה מכנית בלבד, והמתכת חוזרת לייצור באיכות מלאה בלי הידרדרות.

מה שקובע כמה תקבלו הוא אחוז הנחושת, וזה נגזר מעובי הגיד. כבל עבה שווה יותר לקילוגרם מכבל דק, לא בגלל העדפה אלא בגלל גאומטריה.

ומה שנדרש מכם הוא מעט: להפריד נחושת מאלומיניום, להוציא סוללות, ולא לשרוף. את השאר, מהאיסוף ועד הגרגירים, אנחנו עושים. לתיאום איסוף ראו שירות פינוי פסולת הכבלים.

אזורי שירות

אנחנו אוספים כבלים למיחזור בכל הארץ. במרכז, בשפלה ובשרון התיאום הוא לרוב בתוך ימים ספורים, ולעסקים שמפנים באופן שוטף האיסוף נקבע במועד תקופתי. בחיפה והקריות, באזור ירושלים, בבאר שבע ובדרום האיסוף מתואם לפי מועד.

בכמות גדולה, כמו פינוי תשתית ממפעל או קו שיצא משימוש, אנחנו מגיעים לכל מקום בארץ כולל הגליל, הערבה והבקעה.